השורד פרץ סבח נולד בשנת 1937 באלג'יר, שם סבל מהצקות של המוסלמים המקומיים ומרעב ששרר באותה התקופה. ב-7.10 היה בביתו בשדי אברהם.
מתחילת המלחמה הוא מפונה מביתו.
"אני זוכר בעיקר את תחושת הרעב כילד. נאלצנו לחלוק ביננו את מעט האוכל שהיה. כשהייתי בן 6, נחתו בנות הברית באלג'יריה והצילו אותנו מהגרמנים. בשבעה באוקטובר חוויתי טראומה עצומה, זה היה שואה עבורי.
חשתי תחושת פחד וחוסר וודאות. בשבת ההיא בבוקר התעוררתי לרעש של הפצצות וירי, לא היה חשמל ולא יכולתי להתקשר כדי לברר מה קורה. נעלתי באמצעות מוט את דלת הממד. ככה הייתי במשך יומיים, ללא חשמל וללא תקשורת. הייתי עם מעט אוכל ומים.
עד שבזכות המשפחה שלי הגיעו אליי כוחות הביטחון לשחרר אותי לרכב חילוץ. לא הספקתי לקחת שום דבר איתי".
שורד השואה נחום אסטיס בן 85 יליד קייב. כשהיה בן שנתיים התחולל הטבח בבאבי יאר. 14 בני משפחתו נרצחו בטבח . הצליח עם האימא והסבתא ואחיו שקטן ממנו:
״במשך יותר מחודש ברחנו. הזיכרונות הכי חזקים שלי היו בעקבות הרעב החזק, המשפחה שהסתירה אותנו רצתה להרוג את הכלב שלהם כדי שנשרוד, ואני כילד קטן לא רציתי שיהרגו כלב.
אבל בזכותו הצלחנו להחזיק מעמד. זה נס שאני פה.
בזכות אמא שלי שעבדה כל היום כדי שיהיה לנו מה לאכול. כל שנה הולכים לעולמם אלפי שורדי שואה, מה שאומר שעלינו להזדרז ולאפשר לכולם לספר את סיפורם לצורך המאבק בפשיזם.
באוקטובר היינו עדים לפשעים איומים שהעלו אסוציאציות לעבר. שוב פגעו ןהרגו יהודים וזה פגע בתחושת הביטחון של כולנו, אבל מה יגידו שורדי השואה? רבים אומרים שאין מה להשוות את אירועי אוקטובר לשואה, אבל זה היה גרוע לא פחות".
