הכותב הוא שלום ארבל, לשעבר בכיר בשב״כ וקצין ממשל ברצועת עזה. בנוסף גם עמית חבר ב׳פורום המזרח התיכון׳
ניתן לשער כי רוב הישראלים חוששים מאיבוד הישגי המערכה שחלקם שולמו בדם יקר בנוסף לדמם של הנופלים ב-7.10 ומכך שננצח ב"קרב" אך נפסיד ב"מערכה".
האם הגיעה העת לדון או אולי כדאי להמתין לשוך הקרבות ועל פי תוצאותיהן נבחן לאן פנינו ? במידה והנושא נדון וכבר גובשה תוכנית – האם נכון לפרסמה ? האם על ישראל לפעול כבר בנושא ?מה הן החלופות העומדות בפני מדינת ישראל ? ובהקשר זה – האם המשתנה הביטחוני הוא המשתנה המרכזי ועד כמה יש התחשב בשיקולים מדיניים , אינטרסים כלכליים, וכן בקולות הקוראים להחזרת ההתיישבות לרצועה וכד'.
בסקירת החלופות ה"נדונות" בשיח הציבורי הרי שאין חלופה מעולה עבור ישראל אלא אחת שהיא הפחות גרועה מכולן וזאת אולי עקב טעויות עבר .
נדמה כי הדיון הציבורי בחלופות אינו תמיד מבוסס ידע ונתונים אלא אסופת משאלות המייצגות אג'נדה פוליטית הנשענת על "קנה רצוץ" לא מנומקת וללא התייחסות לסיכויי ההצלחה .
עוד בטרם נבחן את החלופות נראה כי "נפל דבר" ב-7 אוקטובר 23 ומאז ניכר כי החברה הישראלית הפנימה כי פניה של ה"תנועה הלאומית" הפלסטינית אינה ל"חלוקת הארץ", וכי אנו חיים בסביבה מזרח תיכונית אשר הרציונאליות בה אינה תמיד הגישה השלטת ואולי זו העת לפעול באופן לא רציונאלי על מנת להתאים את עצמנו לסביבה ולהתנהג כמו "הסחטן" מבין שני הצדדים .
טרום הדיון בחלופות מוצע כאן להניח מספר הנחות יסוד חשובות :
- ישראל כשלה בעבר בקיום ומימוש שלטונה ברצועה.
- בכל המקרים אשר מדינת ישראל הייתה מעורבת בעניינו של שלטון ערבי כלשהו – נחלה המעורבות כישלון חרוץ , בשיר גו'מייל הוא דוגמה בולטת לכך.
- הרצועה מעולם לא נשלטה על ידי שלטון דמוקרטי והינה ללא כל תרבות פוליטית למעט זו הדיקטטורית בדומה לשאר מדינות ערב .
- הרצועה לא הצמיחה כמעט מנהיגות פוליטית / אזרחית /מקומית אלא בעיקר מנהיגות צבאית/טרוריסטית או תומכת טרור וזאת בכפיית הארגונים הפלסטינים המסורתיים אשר פעלו לשמר את הנהגתם ואלה שהעזו לנקוט בעמדה שונה בד"כ שילמו על כך בחייהם .
- בשונה ממצרים ,ישראל שלטה ברצועה לא רק ככובשת אלא נתפסה גם כאויב אשר גזל את האדמה הפלסטינית וכל שיתוף פעולה מולה נחשב לבגידה.
- סוגיית המעבר מהרצועה מ- ואל העולם ו"הסרת המצור" היא סוגיה רבת משמעות והשלכות על החיים ברצועה .יש לטפל בה -בעיקר מול מצרים-בד בבד עם יישום חלופה הנבחרת.
עוד רבה הדרך עד להשגת מטרות המלחמה שנקבעו ע"י ממשלת ישראל אך "היום שאחרי" כבר כאן ולכן נכון ונחוץ לדון בו ובהיבטיו אך עם זאת טוב תנהג ישראל כמו ב"מזרח התיכון" ולא תנהג כחכמה אלא כבעלת ניסיון, תלמד מההיסטוריה העשירה של רצועת עזה ותפעל על פי כללים מזרח תיכוניים ולא מערביים מהם שמירה על עמימות באשר לכוונותיה.
לרוב הציבור בישראל אין כל עניין ברצועת עזה מעבר לעניין הביטחוני שכן זו דוגמה מובהקת לנטל ולא לנכס כך שרעיון כגון השיבה לגוש קטיף יביא את ישראל שוב ל"קשר גורדי" אשר יסב נזק רב לישראל והיא לא תוכל לעמוד בו.
בהנחה כי מטרות המלחמה המוצהרות ע"י ממשלת ישראל יושגו הרי שאלה הן החלופות המרכזיות ל"יום שאחרי" –
א. שליטה ביטחונית ואזרחית של הרשות הפלסטינית בדומה לאזורי A באיו"ש החל מהשגת מטרות המלחמה .
ב. שליטה ביטחונית ישראלית ושליטה אזרחית של הרש"פ בדומה לאזורי B באיו"ש החל מהשגת מטרות המלחמה .
ג. שליטה ביטחונית ואזרחית של ישראל בדומה לאיזורי C באיו"ש ללא הגבלת זמן.
ד. שליטה ביטחונית ואזרחית של ישראל בדומה לאיזורי C באיו"ש תוך הגבלת זמן.
ה. שליטה ביטחונית ישראלית ושליטה אזרחית של גורמים שאינם רש"פ כגון – פלסטינים מקומיים ,אישים כגון – מחמד דחלאן, חמולות וכד החל מהשגת מטרות המלחמה עם אפשרות לשינוי בעתיד .
חלופות א' ו-ב' הן בעייתיות מבחינת ישראל שכן חזרת הרש"פ לרצועה כך או אחרת תביא למלחמת אזרחים בין חמא"ס לרש"פ ומה גם שחולשת הרש"פ וחוסר הלגיטימיות שלה מובהקים – די באם נביט צפונה אל שומרון בעיקר על מנת לראות מה כוחה ופועלה במיגור הטרור כנגד ישראל .
חלופה ג' אינה רצויה ואינה מועדפת עבור ישראל שכן שלטון כיבוש ברצועה ללא הגבלת זמן ישפיע באופן הרסני על החברה הישראלית בטווח הארוך ויסב נזק וקורבנות כבדים ללא כל תועלת ומה גם שאין לישראל היכולת והכלים לכך ,ע"ע ההתנתקות.
חלופה ד'- שליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית ברצועה למספר שנים מוגבלות היא חיונית לישראל ולרצועה –
- על מנת למגר את החמא"ס עד תום.
- על מנת שלא לאפשר לארגונים האסלאמיים להילחם ברש"פ או בגורם פלסטיני כלשהו שייכנס לרצועה וככל הנראה יגבר עליו.
- לייצב את המצב ברצועה ,לאפשר ולעודד שינוי והצמחת מנהיגות .
כמובן שתוך כדי שליטה ישראלית תקיים זו את חובתה ככובש לפעול אזרחית לקיים האוכלוסייה .
במקביל לייצוב המצב קרוב לוודאי כי לאחר כחמש שנים של שליטה ופעילות ביטחונית וצבאית תמגר ישראל כליל את חמא"ס ותוכל למסור את רצועת עזה לרש"פ או לגורם אחר בתנאי ותוך תביעה חד משמעית לפירוז הרצועה ולכיבוד ריבונותה המלאה של ישראל.
חלופה ה' הנה בראש השיח לאחרונה אך סופה להיכשל וניכר כי סובלת מחוסר הבנה בסיסי של הדמוגרפיה והפוליטיקה הפלסטינית ,הניסיון לגייס חמולות ומנהיגים מקומיים להנהיג את הרצועה לא יצלח .(בהקשר זה פורסם לפני מספר ימים כי אלמונים התנקשו בחייו של מוח'תאר חמולת דוע'מוש בעזה בחשד לתיאום הפעילות ל"יום שאחרי" עם ישראל).
כל ניסיון להקים שלטון מקומי שלא על ידי המוסדות הרשמיים של הפלסטינים סופו תגובה קשה בשיטה הפלסטינית המוכרת שהינה ירי ורצח של החשודים בבגידה והוקעה של הרעיונות.
לא נסתרת מן העין מדיניות הבידול הישראלית בין רצ"ע לאיו"ש שיש בה מן ההיגיון הביטחוני והמדיני הישראל – אך מדיניות זו הכילה בטעות את החמא"ס ואפשרה לו לצמוח לכדי ממדים מפלצתיים.
מדיניות זו הובילה את ישראל להישגים קלושים וראוי שתחליף אותה מדיניות קשוחה וחד משמעית אפס סובלנות לפגיעה בריבונות ובאינטרסים הביטחוניים בכל שטחי ארץ ישראל ,קרי תגובה חריפה וקשה על כל ניסיון שכזה.
יש להיערך ליישום חלופה ד' בהקמת מנגנונים מתאימים ובמקביל לתבוע מהרש"פ וכן מהקהילה הבינלאומית להציב תנאים ולכפות על הרש"פ לבצע השינויים מתבקשים בדגש על מלחמה בטרור ,עריכת תיקונים במערכת הפוליטית ובמערכת החינוך ואף ביצוע פעולות הצהרתיות שונות כגון – תיקונים באמנות פת"ח ,הפסקת מימון משפחות מחבלים, הכרה בישראל ועוד.
הרש"פ צריכה להיבחן כיום באיו"ש וככל שלא תמלא את תפקידה בשמירה על הביטחון והסדר הרי שלא תוכל להוות ברת שיח לשת"פ עתידי בעניין הרצועה ,עליה לערוך את השינויים כיום ואלו יהוו תנאי לכניסתה לרצועה.
על ישראל להתחיל לתבוע את הפלסטינים ולא רק להיתבע על ידם. עליה להחליט מה נכון לה אך בעיקר ליישם ולקיים באופן מלא את החלטותיה שכן הכישלונות הישראלים לא היו בעבר בסעיף ההחלטה אלא בעיקר בסעיף היישום.
העיקרון המנחה של ישראל חייב להיות מעתה הצבת תנאים וערבויות בינ"ל ואמריקאיות לכל שלטון ברצועה ובראשם העדר יכולת והעדר כוונה לתקוף את ישראל ממנה -בכל מקרה יהיה על ישראל להיערך לתגובה מתאימה במידה וההסכמים והערבויות לא יכובדו.
מציע כי בכל תרחיש עתידי תסרב ישראל לערוך כל הסכם עם חמא"ס גם לא בסוגיית החטופים ולכשיחתם ייחתם הסכם כלשהו שחמא"ס הוא צד בו הרי שעל זה להיחתם רק עם קטר ו-או מצרים כמתווכות ,כמחויבות וערבות לקיומו שכן ישראל התחייבה וקיימה בכל פעם את חלקה בהסכמים ואילו חמא"ס הפר ברגל גסה שוב ושוב את ההסכמים ועבר לביצוע פעולת טרור נוספת תוך השארת היוזמה תמיד בידיו.
ישראל צריכה לא רק ל"מחות את זרע החמא"ס" אלא גם להגיב בחומרה רבה על כל הפרה של ריבונותה ובמשתמע למחות גם את מדיניות המיגון וההבלגה מעל הארץ .
